שלום עושים עם אויבים מובסים

"פייסן הוא אדם שמאכיל את התנין ומקווה שהתנין יאכל אותו אחרון" אמר וינסטון צ'רצ'יל. 
img02


 ההיסטוריון ד"ר דניאל פייפס, במאמר שתורגם והועלה באתר מידה, סוקר את הניסיונות והדרכים השונות להביא לסיום הסכסוך הערבי-ישראלי מהקמת המדינה ועד היום. הוא מצביע על כך שבניגוד ל-45 שנותיה הראשונות של המדינה, בהן בנתה ישראל מדיניות הרתעה אפקטיבית – מאז הסכמי אוסלו ב-1993, מדיניות הפייסנות מבטלת ומעלימה את אותה ההרתעה שנבנתה במאמץ
רב.

"ישראל מצדה שגתה שגיאה חמורה ביותר כאשר נכנסה לתהליך אוסלו מתוך הנחה מוטעית ביסודה. יצחק רבין סיכם לעתים קרובות את הטעות הזאת באומרו כי "שלום לא עושים עם חברים, אלא עם הגרועים שבאויבים"... רבין ציפה להסכם שלום הנובע רצון טוב, התפייסות ופשרה, המגובים בחתימות על מסמכים רשמיים. ברוח זו, ממשלתו של רבין וגם הבאות אחריה הסכימו לקשת רחבה של ויתורים, עד להקמת מיליציה פלסטינית, בתקווה תמידית שהפלסטינים מצידם יגמלו לישראל על ידי הכרה בה.
 רק שהם מעולם לא עשו כך. ההפך הוא הנכון; כל נכונות לפשרה מצד ישראל נענתה בתוקפנות פלסטינית גוברת, וכל מחווה ישראלית רק המריצה את הפלסטינים לפעול נגד ישראל ביתר שאת ובכל דרך אפשרית. מאמציה של ישראל להגיע לשלום התפרשו על ידי אויביה כסימן לחולשה, והוויתורים הכואבים שנקטה הפחיתו את מעמדה הבינלאומי והציגו אותה כפגיעה, ובכך חיזקו עוד יותר את החלומות הפלסטיניים על חיסולה הסופי.
 אולם במבט לאחור, כל זה איננו מפתיע כלל. בניגוד לסלוגן שטבע רבין, שלום לא עושים עם אויבים אלא עם אויבים לשעבר, אויבים שהובסו. זה מביא אותי לנקודה העיקרית: הניצחון, או השלטת רצונך על האויב, הם שיכריחו אותו לוותר על כל שאיפה למלחמה. אם יש דבר שההיסטוריה מלמדת אותנו הוא שמלחמות אינן מסתיימות על ידי רצון טוב, אלא על ידי תבוסה נחרצת של אחד הצדדים המביאה אותו לייאוש ולנטישת כל רצון להמשיך ולהילחם. רק כאשר אחד הצדדים מקבל את תבוסתו, ניתן לסיים את הסכסוך. כל עוד שני הצדדים עדיין מקווים להשיג את מטרותיהם, המלחמה תימשך."

"לישראל יש כיום רק אפשרות אחת שתוביל לניצחון מול הפלסטינים, והיא חזרה למדיניות ההרתעה. הרתעה איננה רק צעדים קשוחים מול הפלסטינים, כפי שכל ממשלה ישראלית נוקטת מדי פעם. הרתעה היא מדיניות שיטתית שתעודד את הפלסטינים לקבל את ישראל ולזנוח את מדיניות הסירוב שלהם, והיא דורשת אסטרטגיה ארוכת טווח שתכשיר את שינוי הלבבות הזה."

"תהליך כזה לא יהיה קל ונחמד, והוא עשוי להצליח רק בהינתן התגובות הנסיבתיות המתאימות מצד ישראל ובגיבוי אמריקני. למשל, כאשר מחבל פלסטיני גורם נזק, הרשות הפלסטינית תשלם על כך מתוך 300 מיליוני הדולרים – כספי המיסים שישראל מעבירה לה מדי שנה. ניסיונות פלסטיניים לבודד ולהחליש את ישראל בזירה הבינלאומית, יגרמו ליותר הגבלות על תנועה של פלסטינים בגדה המערבית. כאשר מחבל פלסטיני נהרג, גופתו תיקבר בשקט בבית קברות אלמוני. כאשר מנהיג פלסטיני מסית נגד ישראל בחו"ל, הוא לא יורשה להיכנס חזרה לארץ. כל רצח של ישראלים ייענה בהרחבה של יישובים יהודיים ביהודה ושומרון. כאשר נשק של המשטרה הפלסטינית יופנה נגד ישראלים, יוחרם כל הנשק שבידה וייאסר עליה להחזיק נשק חדש. אם הדבר קורה שוב ושוב, יפורקו כל מנגנוני הביטחון של הרשות. ככל שהאלימות מצד הפלסטינים תימשך, כך תופחת אספקת המים והחשמל מצד ישראל. בכל מקרה של ירי מרגמות או טילים, ישראל תכבוש ותשלוט על שטחי מקורות הירי."

למאמר המלא באתר מידה: http://tinyurl.com/hpjr6dc

תגובות לכתבה:
הוספת תגובה: